החלטה בתיק ע"מ 35642-02-12

1.         בגדרו של ערעור שהגישה המבקשת (המערערת) על פי סעיף 153 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] על שומת מס שהוצאה לה לשנת 2005, הגישה המבקשת גם בקשה שכותרתה "בקשה לקבלת הערעור על הסף". בבקשתה זו טוענת המבקשת כי השומה לשנת 2005 הוצאה לאחר שחלפו המועדים הקבועים בחוק להוצאתה ועל כן יש לאמץ את עמדתה ולקבוע את הכנסתה החייבת לשנת 2005 על פי השומה העצמית שהגישה. כן עותרת המבקשת למתן ארכה להגשת נימוקי הערעור לגופם.

            במוקד המחלוקת בין הצדדים ניצבת שאלת תוקפה של החלטה שהאריכה למשיב את המועד להוצאת השומה.

2.         המבקשת הינה חברה רשומה העוסקת בייצור חומרי גלם בתעשיית הפלסטיקה. בהתאם להוראות סעיף 131 לפקודה הגישה המערערת דין וחשבון על הכנסותיה לשנת 2005 . הדו"ח הוגש ביום 31/12/2006. המערערת הצהירה על הכנסה חייבת מעסק בסך של 226,011,563 ש"ח והכנסה חייבת מעסק פטור במסלול חלופי, לפי חוק עידוד השקעות-הון התשי"ט- 1959, בסך של 107,915,860 ש"ח.

            לגרסת המערערת המשיב לא ערך כל ביקורת ולא דרש ממנה כל מידע. רק ביום 28/12/2009, כלומר כ - 3 שנים לאחר הגשת הדו"ח ובסמוך לחלוף המועד הקבוע בסעיף 145 (ח) לפקודה, הומצא למערערת מכתב של רו"ח נועם פז מהמחלקה המקצועית במס הכנסה, המאריך את המועד לבדיקת הדו"ח בשנה נוספת.

            ביום 30/12/2010, כלומר סמוך לתום התקופה המוארכת, הוצאה למערערת שומה שעל פי מיטב השפיטה. על פי שומה זו הועמדה סך הכנסתה החייבת של המערערת לשנת 2005 על סך של 305,197,984 ש"ח . המערערת נדרשה לשלם את הפרש המס (להלן: "השומה בשלב "א").

3.         ביום 26/1/2011 הגישה המערערת השגה על השומה בשלב "א" (נספח "ה" לבקשה). בהשגה טענה המערערת כי השומה בשלב "א" הוצאה לאחר חלוף המועד להוצאתה והדגישה כי החלטת המשיב להארכת התקופה הייתה פגומה. המערערת הוסיפה טענה כי אם תדחה ההשגה הרי שעומדת לה גם טענות לגופה של השומה.

4.         לאחר שנערך דיון בנוכחות נציגי המערערת החליט המשיב לדחות את ההשגה (החלטה מיום 22/1/2012 - נספח "ז" לבקשה). בהתאם הוצאה למערערת שומה בצו לעל פי סעיף 152 (ב) לפקודת מס הכנסה. בשומה זו נקבעה הכנסת החייבת של המערערת לשנת 2005 סך כולל של 333,927,423 ש"ח (להלן: "השומה בצו") . יתרת המס שמערערת נדרשה לשלם הייתה 12,440,906 ש"ח .

5.         על השומה בצו הוגש הערעור לבית משפט זה. בד בבד עם הגשת הערעור הגישה המערערת בקשה לקבלתו על הסף. בבקשה חוזרת המבקשת וטוענת כי השומה בשלב "א" הוצאה לאחר חלוף המועד. המערערת טוענת כי ההארכה שניתנה למשיב להוצאת השומה פגומה הואיל ורו"ח פז שהורה על הארכה אינו מוסמך לתתה. לגופם של דברים נטען כי ארכה להוצאת שומה אמורה להינתן רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. במקרה הנוכחי לא היה כל נימוק המצדיק מתן ארכה לפקיד השומה. לטענתה הארכה ניתנה רק בשל מחדלו של המשיב לבדוק את הדו"ח שהוגש על ידה. הסמכות להארכת התקופה להוצאת השומה לא נועדה למטרות כאלו.

6.         המשיב מתנגד לבקשה ומעלה בעיקר טענות דיוניות. המשיב סבור כי לא ניתן לדון בטנותיה של המערערת במסגרת בקשת סף כלשהי. הטענות בדבר הפגם במתן הארכה והאיחור בהוצאת השומה הינן טענות ערעור ולגישת המשיב יש לבררן בהליך רגיל לאחר שמיעת כל הטענות וקביעת העובדות הרלבנטיות. המשיב טוען כי רו"ח פז היה גורם מוסמך למתן הארכה וכי לא נפל כל פגם בהחלטתו.

בנימוקי השומה שהגיש המשיב נטען כי ההחלטה למתן ארכה להוצאת השומה ניתנה מנימוקים עניינים. בין היתר נטען כי התברר למנהל כי מנוהלים הליכים לאישור החלטת מיסוי בהסכם עם מחלקת חוקי עידוד בנציבות מס הכנסה וכן נודע לו שנערכה ביקורת בעסק בהשתתפות מפקחים מפקיד שומה חיפה ונציג המחלקה לחוקי עידוד בנציבות.

דיון והכרעה

7.         כפי שיפורט להלן דעתי היא כי לא ניתן להכריע בטענות המערערת במסגרת בקשה מקדמית אלא יש לבררן בגרו של הערעור לגופו. על כן הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות

סעיף 145(א) לפקודה קובע:

(1) מסר אדם דו"ח לפי סעיף 131, יראו את הדו"ח כקביעת                הכנסה בידי אותו אדם (להלן - שומה עצמית) ופקיד השומה ישלח לו הודעה בדבר סכום המס שהוא חייב בו על פי הדו"ח; דין הודעה כאמור כדין הודעת שומה לפי סעיף 149.

(2) פקיד השומה רשאי, תוך שלוש שנים מתום שנת המס שבה נמסר לו הדו"ח, ובאישור המנהל - בתוך ארבע שנים מתום שנת המס כאמור, לבדוק אותו ולעשות אחת מאלה:

(א) לאשר את השומה העצמית;

(ב) לקבוע לפי מיטב שפיטתו את סכום הכנסתו של אדם, את הניכויים, הקיזוזים והפטורים המותרים ממנה על פי כל דין ואת המס שהוא חייב בו, אם יש לו טעמים סבירים להניח שהדו"ח אינו נכון; שומה לפי פסקת משנה זו יכול שתיעשה בהתאם להסכם שנערך עם הנישום.

            הצדדים אינם חלוקים על מועד הגשת הדו"ח ועל מועד הוצאת השומה בשלב א'. אין גם מחלוקת על כך כי החלטת הארכה ניתנה בטרם חלפה תקופת שלוש השנים הקבועה בסעיף 145(א)(2) לפקודה. המחלוקות בין הצדדים הינן בשתיים;  סמכותו של רו"ח פז ליתן את הארכה;  ודרך הפעלת שיקול הדעת על ידו.

8.         לעניין הסמכות אין בפני ראיה ברורה מתי וכיצד הואצלה לרו"ח פז הסמכות אולם נטען כי רו"ח פז הוסמך כדין. על כן ברי כי לצורך הכרעה יש לאפשר הצגת ראיות מתאימות ביחס להסמכתו.